הימים שבין ראש השנה ליום כיפור - הם ימים מיוחדים בלוח השנה היהודי, המכונים "עשרת ימי תשובה". הם נתפסים כתקופה ראויה במיוחד לחשבון נפש ולתהליכי שינוי ותיקון. דב אלבוים הוא אדם שהביוגרפיה האישית שלו גדושה בתהליכים כאלה. הוא  נולד למשפחה חרדית ירושלמית, בןהזקונים הצעיר מבין תשעה ילדים. למרות שנחשב לעילוי בישיבה שבה למד ובין  דפי הגמרא שלו היה מחביא שירי אהבה שכתב לאלוהים, החליט בגיל 17 לעזוב את העולם החרדי, ולבחור בעצמו את הדרך שלו.  אולי שמע איזו קריאת "לך-לך פנימית" שעזרה לו לעשות את השינוי ההוא, והובילה אותו לבנות לו נתיב ייחודי, כזה שמשלב כמה עולמות רוחניים שחיים יחד בתוכו, זה לצד זה. הוא סופר, עורך, עיתונאי, מנחה טלוויזיה ומרצה לפילוסופיה יהודית, ומי שמגדיר את עצמו "אדם חילוני שמאמין באלוהים". נפגשנו לשיחה מרתקת על האומץ לעשות שינויים, על היכולת לעזוב מקום בלי לפטר אותו או להתנתק,  ועל המובן העמוק של תהליכי תשובה וסליחה

לפני כמה שנים קראתי את תוצאותיו של סקר שגרם לי לחשוב אחרת לגמרי על הזמן החולףועל התבגרות. בסקר בדקו כמה פעמים צוחקים ילדים בגילאי הגן בכל יום, והשוו את זה למצב אצל מבוגרים. התוצאות היו מדכדכות למדי, לפחות מבחינתי כאדם בוגר : ילדים צחקו בין 300 ל 400 פעמים בממוצע, מבוגרים -בין 10-15. יש בוודאי מספר סיבות לנשירת הצחוקים שאנחנו חווים עם ההתבגרות שלנו, אבל בעיני - אחת המשמעותיות שבהן היא שכמבוגרים אנחנו כמעט ולא נמצאים ב"כאן ועכשיו". רוב הזמן אנחנו עסוקים בטרדות ופחדים עתידיים או בגעגועים נוסטלגיים או תחושות החמצה לנוכח העבר. בפרק חגיגי, בפתחה של שנת תשפ"א הזמנתי את דר' נעמה אושרי, מורה לתורת הנפש הבודיהיסטית, כדי לשוחח אתה על האפשרות לחזור ולאמן את השריר הזה שהיה לנו בילדותנו - וללמוד לשהות בתוך הרגע הנוכחי. שיחה אישית על מסעה של נעמה, ועל חומרי היסוד של החיים  - אהבה, משפחה וזוגיות, פרידה ומוות. על היכולת להכיר תודה על "היש" בחיינו וגם לזכור את ארעיותינו.   ועל האפשרות לתרגל בודהיזם בכל מקום - גם בגלידריה

היום נדבר על האומץ להשמיע קול, ללכת עם האמת שלך גם אם היא לא פופולארית, וגם אם יהיה לה מחיר. להגיד את הדבר הזה שאחרים רק מרגישים אבל לא מעזים להודות בו. זה אומץ נרכש ואפשר לגדל אותו. הזמרת אחינועם ניני יודעת על זה דבר או שנים. יש לה קול פעמונים מלטף, אבל בשביל סיבה טובה, היא תהפוך בן רגע לזאן דארק אמיתית. נפגשנו לשיחה מרתקת על ההעזה הבלתי מתפשרת להשמיע קול אותנטי,  על ביקורות טובות ורעות, על זוגיות ואהבה, על דיכאון אחרי לידה, ועל השילוב המיוחד שיש בה של לב רחב ופתיל קצר

נהוג לחשוב שילד צריך מבוגר על ידו על מנת להתפתח, וזה כמובן נכון, אין על כך עוררין. אבל גם ההיפך נכון - גם מבוגר צריך ילד לידו, על מנת להתפתח" -את השורות הנפלאות האלה מצאתי פעם מקופלות בכתביו של הפסיכיאטר לנג, ומאז הן מלוות אותי. ההורות היא אחד ממסעות ההתפתחות המרכזיים בחיינו, אנחנו גדלים כשאנחנו מגדלים.  בשיחה מרגשת במיוחד מספר לי האלוף במילואים דורון אלמוג, על האופן שבו הקשר שלו עם בנו ערן (ז"ל) שסבל מאוטיזם ופיגור, שינה את חייו.  "הוא אף פעם לא קרא לי אבא, ולא אמר מלה בחייו, אבל הוא המורה הגדול של חיי" הוא אומר. שיחה על חיבוק אבהי, על חוסן נפשי ועל הבחירה להקדיש את החיים לעשייה למען האנשים החלשים ביותר בחברה         

אין לי מילים... -  מכירים את זה שאתם מרגישים או חווים משהו ולא מצליחים לתת לזה שם? ברגעים כאלה אנחנו מבקשים את עזרתם של אנשי המלה. מאז ומעולם נזקקנו למשוררים וסופרים כדי שיעזרו לנו להבין טוב יותר את עצמנו ואת העולם. המשורר רוני סומק, מבין דבר או שנים על מילים וגם על היעדרן. כשהיה בן תשע התעורר בוקר אחד וגילה לחרדתו שהמילים מסרבות לצאת לו מהפה, ואלה שמצליחות יוצאות מגומגמות ומרוסקות.  באותו רגע גזר על עצמו שתיקה שנמשכה שנה שלמה.  לימים יספר שהשתיקה הזו היא שהפכה אותו למשורר, "נקמת הילד המגמגם" הוא יקרא לזה.  ניהלנו שיחה מרגשת על הפגמים שלנו ועל האופן שבו הם מעצבים את אישיותינו ואת מסלול חיינו, על הכוח של מילים, על שירה ועל אהבה   

החיים מלאים בדרמות, בסערות. אנחנו מרגישים את זה כמובן בימי קורונה, כשהמציאות וההנחיות שאנחנו מקבלים משתנות על בסיס יומי, אבל גם בימים כתיקונם - מצב האדם הוא לנסות למצוא עוגן בתוך עולם של שינוי מתמיד. היום נדבר על האפשרות לייצר לעצמנו מעקה פנימי להיאחז בו.  האורחת שלי, מירה ארצי-פדן, היא מורה בכירה ליוגה ומפתחת שיטת תרגול ייחודית הנקראת "יוגה נשית". כמי שעולמה התערער לראשונה כשהייתה בת שלוש והתייתמה מאביה טייס הקרב, היא מקדישה את חייה לחקר שיווי המשקל הנפשי והפיזי.  מהי יוגה? כיצד היא משפרת את חיינו? מהו אותו חיישן פנימי שעוזר לנו להתמודד עם מתח?  מה עושים כשהגוף בוגד בנו ואיך לומדים להקשיב למה שהנפש מספרת לנו באמצעות הגוף

כאב וחולי הם חלק מהחיים של כולנו, היינו רוצים למגר אותם, אבל לא תמיד זה אפשרי, לפעמים מה שצריך לעשות זה ללמוד איך להתמודד עם מחלה או עם פצע, כך שלא ישתלטו על התמונה כולה ויסתירו מעינינו את החלקים הבריאים שלנו. זו תפיסת עולמה של הדוקטור שגית ארבל אלון, רופאה מיוחדת שהיא גם משוררת. היא לא רואה סתירה בין שני העולמות. להיפך : "רפואה טובה, בדיוק כמו שירה טובה, מתחילה בהקשבה" היא אומרת. שיחה על האומץ לעמוד ליד פצעים פתוחים, על תפקידו של הרופא, ועל העובדה שריפוי מתרחש גם באמצעות מילים, נוכחות, מישהו שאומר לך : אני אתך

 קורה לכם לפעמים שבא לכם לנוח לרגע מעצמכם ולשבת קצת בתוך דמות אחרת? כזו שמותר לה להגיד את מה שלכם אסור? כזו שיכולה להיות חסרת אחריות ובלתי מרוסנת כשאתם תמיד כאלה "ללא רבב"? כזו שמעיזה איפה שאתם פחדנים? לשחקנים ניתנת האפשרות הזו, להרחיב את המנעד ולהתארח לזמן מה בתוך נעליו של אדם אחר. למעשה זו ההגדרה של אמפתיה, התכונה הכי אנושית שלנו - היכולת "להיות בתוך" החוויה של מישהו אחר. שיחה עם השחקן דרור קרן על איך מגדלים שרירים של אמפתיה, על מתנת ההתפעלות שקיבל בבית שבו גדל ועל החשיבות של במה וקהל אוהב, בחיים של כל אחד מאתנו 

היום נדבר על נושא שאנשים נמנעים מלדבר או לחשוב עליו. למרות שהמוות הוא הדבר הכי ודאי בחיים של כל אחד מאתנו, זה גם הפחד הכי גדול שלנו. האם אפשר שדווקא המודעות והדיבור על הפחד הזה עוזרים לנו להפוך את החיים שלנו למשמעותיים ומאושרים יותר? ואת הפחד לפחות משתק? דר רוני צבר הוא רופא המלווה אנשים אל מותם, אפשר לומר שהוא "מומחה לסופים טובים". הוא עוזר להולכים וגם לנשארים לסגור קצוות פתוחים, להספיק לומר ולעשות את מה שחשוב. שיחה מרגשת ואופטימית על האפשרות להפרד נכון, ועל  השיעורים החשובים שתודעת המות מעניקה לחיים שלנו     

פתאום דפיקה בדלת. רבים מאתנו קופצים, נבהלים, מדמיינים תסריטי אימה לנוכח ההפתעה אבל יש גם אחרים. כאלה שמתייחסים לאי וודאות כאל הזדמנות להרפתקה. הסופר אתגר קרת מהסופרים הישראלים האהובים ביותר בישראל וברחבי העולם - הוא איש שיודע להשתמש ב"אי וודאות" לטובתו. שיחה מרתקת על החיים והכתיבה כאירוע מתגלגל, על המוכנות להגיד "כן" להזמנות שקיבלנו, על הדברים הכי מוזרים שקורים לך כשאתה מקשיב לנהגי מוניות, ועל איך  השריר הזה שאפשר לפתח - "שריר היכולת להמציא סיפור" - הופך אותנו לאנשים פחות שיפוטיים ויותר גמישים ומאושרים