פודקאסט מעלה בטוב

כללי | דנה רגב | 23 פרקים
מעלה בטוב

דנה רגב בראיונות עם מומחים ובעלי ידע בתחומי חיים שונים: עבודה, טכנולוגיה, גוף, הורות, זוגיות, התפתחות אישית, כסף ועוד. השיחות מאפשרות לנו להכיר כלים לשיפור חיינו, וגם לעורר שיח, לאתגר פרדיגמות, ולאפשר בחירה. באנו להנות ולהיטיב. אז איך עושים את זה בעידן טכנולוגי, מודרני, מהיר?

פרסומת
פרק 54 נשים ומעברים עם ענת לב אדלר בין גיל 20 ל- 30 אנחנו עסוקות בלנסות לסמן ויאים בצ'ק ליסט. לימודים, גיבוש קריירה, מציאת האחד. בעשור הרביעי, אנחנו בתקופה של הריונות ולידות, וסטטיסטית לוחצות על הברקס בנתיב ההגשמה. שנים של ג'ינגול מתמיד ובניית תשתיות. ואנחנו - שמות את עצמנו בצד לטובת כל האחרים שלצדנו. ובגיל 40 סוףסוף חוזרים אלינו החיים, הילדים גדלו, הזמן התפנה, ואנחנו מגלות שאולי השתננו. מה אנחנו רוצות, מי אנחנו, בשנים האלה, אנחנו נפרדות קצת מהחובה שהוסללנו אליה "להיות בסדר", ומפסיקות לשרת את האחרים בכל מחיר. אנחנו מתחילות לחיות באמת. לחיות בתשוקה. ועוד לא הספקנו להתרגל לכל הטוב הזה, ומתחילות תופעות של גיל המעבר, שעלולות לפגום ברווחה. מזכירות שעוד מעט ייאזל.. הבנה לגבי הנזילות והארעיות והאובדן של כל מה שהגדיר אותנו – הנעורים, האמהות האינטנסיבית. "כי אי אפשר לנצח את הזמן ואת המוות. לכל היותר אפשר לדחוק את המחשבה על אודותיהם" כמו שאומרת אביגיל, גיבורת הספר "אישה בעונת מעבר" שכתבה ענת לב אדלר. ולאביגיל דחוף להאחז בחיים. גם לנו. נפגשנו שלושתנו: ענת, אביגיל ואנוכי לשיחת בנות על עניינים שפחות פוטוגני לדבר עליהם, אבל רוחשים בתוכנו ומבעיתים אותנו. לא יודעת אם מצאנו תשובה ברורה ומעשית, אבל אני מאמינה בתוכי שכל עוד נשמת חיים באפי – תמיד אוכל להתפתח, לצמוח, להשתנות, להתרגש. עם מחזור או בלעדיו.
פרק 53 איך מייצרים חווית מפתח ומזכירים את הניצוץ בכל אחד? עם ד"ר ליאור צורף מהו המשאב הכי מהותי שיש לו לאדם? לתפישתי – תחושת הערך שלו. עד כמה אנחנו מרגישים שווים? ראויים מעצם היותנו? מסוגלים? עד כמה אנחנו חווים את עצמנו כנחוצים ומשמעותיים בעבור מישהו אחר? עד כמה אנחנו מרגישים נוח בעורנו? בסביבה בטוחה שמאפשרת לנו גם לטעות ולהכשל? תחושת ערך לא גדלה באמצעות חלב או מזון, גם לא בזכות חוגים או ציונים גבוהים. לגדל תחושת ערך זו אולי המטרה החינוכית הכי מהותית שיש. בעבור מחנכים, בעבור הורים. ולא, אין מתכון פשוט. אבל אנחנו יודעים מה סודק בתחושת הערך של אדם: ביקורת, ביוש, השפלה, זלזול. חוויות שגורמות לנו לחוות את עצמנו כנחותים, כפחותי ערך, כחסרי יכולת. כשאומרים לנו שאנחנו עצלנים, שלא ייצא מאיתנו כלום. כשמסמנים לנו שאנחנו פחות. או הפוך – כשאנחנו מחויבים לתוצאה ולהישגים, ואסור לנו להכשל, להתנסות, לתעות ולטעות. שני מקצועות הם אולי החשובים בעולם, אמר לי ד"ר ליאור צורף: רפואה וחינוך. אבל לפעמים, ילדים חווים פציעה חינוכית (במסגרת החינוכית או בבית), כזו שמלווה אותם הלאה לתוך חייהם הבוגרים, ומותירה אותם בעוני הכי קשה שיש. לצד פציעות חינוכיות (שכולנו חווינו כנראה), אנחנו חווים חוויות מפתח, כפי שטבע פרופ' גד יאיר. חווית מפתח היא חווית מפנה, משנת חיים, מעצימה ומעודדת. אתם בוודאי מכירים אותו בתור הישראלי שהעלה שור על בימת טד, היום ליאור צורף עומד בראש מיזם חברתי, ש עוסק ביצירת חוויות מפתח, בתזכורת משמעותית לתלמידים שחווים עצמם כנחשלים: שגם בהם יש בהם ניצוץ. השיחה הזו נסבה לכאורה סביב בתי ספר, מורים ותלמידים, אבל למען האמת היא תקפה לגבי כולנו – כהורים וכאנשים בעולם. ולכולנו יש הזדמנות לרפא פציעות עבר ולזכות בחוויות מפתח ובשיקום תחושת הערך שלנו. הרשמה לניוזלטר של יש מצב: http://liorzoref.activetrail.biz/yeshmatsav אתר האינטרנט של יש מצב: http://yeshmatsav.org/
פרק 51 המדע מאחורי החלומות עם ד"ר קרן אור חן החלום יכול להיות כל כך מוחשי עד שאנחנו לא באמת יודעים מתי אנחנו תופשים משהו שקיים באמת, ומתי אנחנו עדים למה שהוא חזיון תעתועים מומצא. דקארט הסתייע בחלום כדי להבהיר את חוסר היכולת לסמוך על החושים. החלום נחשב במערב כמשני למציאות. הפילוסופה ההודית לעומת זאת, מזהה את החלום כמצב נעלה יותר. בחלום- הסובייקט הופך לבורא, ליוצר. במצב השלישי, העליון על פי הבודהיסטים, הסובייקט אינו תופש את נפרדותו אלא עולה לרמת תודעה שמזהה את האחדות. כולנו חולמים. אבל אנחנו מחזיקים בתפישות שונות לגב פשר החלומות שלנו. האם הם בעלי איכות ניבויית כמו בסיפור יוסף. צינור לתודעה גבוהה לתקשר באמצעותה אזהרות או נבואות. האם הם צוהר ללא מודע. מימוש פנטזיות אסורות ומודחקות או מפגש עם פחדים מוכנעים. או שאולי הם דרך לעבד את ארועי היומיום המשמעותיים, לתייק אינפורמציות חשובות להמשך תפקודנו ושרידותנו. אניגמטי. ד"ר קרן אור חן הגיעה בשלישית להבהיר את האניגמה החלומית, ולספר למו מה אנחנו יודעים על החלומות.
פרק 50 שאלות ותשובות עם דנה רגב - הבייבי שלי חוגג שנתיים (ויובל פרקים) כל יש (תינוק, עסק, פודקאסט) מתחיל במחשבה, וממשיך כישות עצמאית עם סגנון ותמה ומסע חיים. הפודקאסט הזה נבחר בזכות הפלטפורמה הנוחה (לי) שיחה אחד על אחד אינטימית מאפשר העמקה ולא דורש תמצות מאפשר לי התפתחות (ולא סגור מראש) שלוש מטרות הצבתי כשיצאתי לדרך לנעוץ למידה להפגש עם אנשים שמסקרנים אותי ממש בתחומי התשוקה שלי להפיץ ערך. לבשר בשורה. לייצר תוכן משמעותי הקול שלי. רציתי להשמיע את הקול שלי בעולם (באופן מטאפורי) ועם הקול עצמו (ליטרלי) הצרוד, המחוספס - אכלתי לא מעט סרטים, ואז הגיעו אינפוטים מפתיעים, מחמאות על קול מרגיע ונעים. רדיופוני. על מי הם מדברים? חברים לא חשבתי שמרואיינים יהפכו לחברים. ולשמחתי עם כמה מהם שיחה מול מיקרופון זלגה לתוך חיי. ויש כמה קשרים משמעותיים שנבעו מתוך הפודקאסט הזה, ואני מאושרת במעגל שבחרתי להקיף את עצמי בו. הגשמה אני בתחילת הדרך. החזון רק התחיל להתגשם. והגשמה, אתם יודעים, פחות זוהרת כשנפגשת במציאות. יש לך מחשבה על תינוק שהוא פרי אהבה, את מדמיינת אותו רך ומתוק. רואה אותך שוכבת איתו ביום גשום על ספה רכה עם מוסיקה ברקע. רומנטיקה של אמהות של משפחה. כשהרעיון הופך להריון ואז ללידה ואז להורות מעשית, הוא מביא איתו בחילות והקאות. הוא מביא לילות בלי שינה. דאגה אינסופית. שיניים בוקעות. מחלות ילדות. אוכל על הרצפה. רעש. בלגן וים כביסה. והוא מביא איתו, הרעיון שהפך פעוט שובב ובעל אופי משלו, גם אינסוף אהבה וגאווה וסקרנות. ואת גדלה איתו. ומשתנה. ומאפשרת לו מרחב לצאת מגבולותיך. להיות הוא. אז כזה. גם הבייבי הזה, הפודקאסט של מעלה בטוב הביא איתו רגעים מרגעים שונים: הפרק שהוקלט ונגנז (עם החסרת פעימה לפני הטלפון המבשר למרואיין). והאפיזודה ההזויה כשדיברנו, וגילינו שהמכשיר בגד וכלום לא הוקלט. ופרקים שהרגישו בערך. ופניות למרואיינים רצויים שלא נענו. וביקורת אחת מכאיבה עד היום. ואינספור הודעות פרטיות מרגשות ממש, עם סיפורים אישיים, עם תובנות חיים, עם הוקרה על מחשבה חדשה. כמה נחת. בשנה האחרונה הגיעו אלי פניות להוציא פרק שאלות ותשובות. קראתי. הפנמתי. דחיתי. לקראת פרק היובל, חשבתי שאולי הגיע הזמן לקפוץ מעל משוכה נוספת. פניתי אליכם והוצפתי בשאלות. עמוקות. חכמות. וקראתי לדגל לאחת שהיא אור. שהיא אשת מילים. שהיא לב רך ועגול. עם ראש חד ומדוייק. הפודקאסט הזה משמעותי לי כל כך. וכמו כל ילד גם הוא גדל בזכות כפר שלם. גברים ונשים שפינו מזמנם, והביאו את תחומי הידע שלהם בנדיבות. אז תודה לכל מרואיין ומרואיינת שלקחו חלק במיזם הזה. תודה ענקית לאחת שקטה, שאחראית לכל הסאונד הזה, נעמי שניידר היא העורכת האינטילגנטית והעניינית שלוקחת חומר גלם, מפרידה ממנו תפל, והופכת אותו לשעה מהודקת. ותודה לחי מונדו שעיצב לנו את הויזואל שמלווה כל פרק. ואתם- המאזינים שמקדישים את המשאב הכי יקר שלכם, את הזמן שלכם, ומקשיבים, ומשתפים, ומיישמים, ומפיצים. שבלעדיכם - אין לפודקאסט הזה קיום. יומולדת לפודקאסט בפרק חגיגי שבו - אני. ואוריין. והשאלות שלכם (בחלקן). אני מתרגשת. ממש. מקווה שתהיו איתי בפרק הזה. ומצפה סקרנית לשנה שתבוא.
המציאות הסטטיסטית עגומה. אחת מכל אחת נשים חוותה הטרדה בחייה. השוויון והתנועה לשחרור נשים שרטטה מציאות חדשה. וב 2017, ובעקבות מעצרו של המפיק ההוליוודי הארי ויינסטיין, התפשטה תנועה חדשה וויראלית ברשתות החברתיות תחת MeToo# ובמטרה להנכיח את השכיחות הגבוהה של אלימות גברית. התנועה הזו לא בוחלת באמצעים, היא מפרסמת שמית סיפורי מקרה. והיא מייצרת מהפיכה. כזו שמערערת את הקודים הישנים. מה זה גבר? מיהי אישה? מהם התפקידים שלנו? מה מותר? מה אסור? "אישה אינה נולדת אישה - היא נעשית אישה" כתבה סימון דה בובואר בספרה החשוב "המין השני". הגם שרוב הגברים, נורמטיביים לגמרי, ממש בסדר, יודעים להבחין בין רוצה ללא רוצה, בין מעוניינת ל"לא תודה", מי טו השאירה אותם מבוהלים מעט. ופאסיביים. הזמנתי את תמיר אשמן לדבר בשיחה אישית ואינטימית על מקורות האלימות. על המושתקות הגברית וההתנהגות המתפרצת. על הצרכים הדומים שלנו גברים ונשים, בעין טובה, במבט חמל, במרחב בטוח. תמיר אשמן, מנהל הפורום ללימודי גברים בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב ומומחה לטיפול בגברים. הפרק הזה הוקלט מול קהל חי בטוקהאוס נמל תל אביב, וגרף אנחת רווחה מצד לא מעט גברים (מישהו מדבר בשבילם, מסביר אותם, רואה אותם), והרבה מאד חיוויים מופתעים מצד נשים שלראשונה שמעו את ה"צד הגברי". והמסקנה הכי משמעותית? אין באמת צדדים. כולנו באותו צד.
אליס בארץ הפלאות לפני שנתיים וחצי, בביקור בניו יורק, הלכתי להצגה Then She Fell זו לא בדיוק הצגה אלא יותר חוויה תיאטרלית. אחרת. מבנה בן שלוש קומות בברוקלין. קהל שמנה חמישה עשר אנשים. מהרגע שהוכנסנו למבנה, קיבלו את פנינו אנשים זעופים משהו (כולם היו שחקנים). אנחנו - הפכנו חלק בתסריט, שמבוסס על סיפורו האישי של לואיס קרול (שם עט), מי שכתב את אליס בארץ הפלאות. הסיפור האישי שלו נשזר בדמויות מאליס בארץ הפלאות. פיצלו אותנו בין חדרים שונים. בכל חדר התקיימה סצנה אחרת: משוחקת במחול דרמטי. מצאתי את עצמי לפעמים לבד בחדר מול שחקן יחיד. היו פעמים שחיכיתי בחדר עמוס בפרטי תפאורה, מכתבים. הכל - חלק מהתסריט. הצגה משוגעת בגדול. סיפור משוגע (יש סברה, לפיה, לואיס קרול, או בשמו האמיתי, צ'ארלס לוטווידג' דודג'סון, היה מאוהב באליס, הבת של דיקן אוניברסטת אוקספורד, שבה שימש מרצה למתמטיקה. אליס. למענה כתב את הספר. היא הייתה בת שמונה, עת התאהב. כשמלאו לה שמונה עשרה הוא ביקש את ידה. וסורב). חוויה מרגשת. משובשת. הרפתקנית. כלום לא הומצא מאפס - תסריט, קהל, שחקנים, תפאורה. והכל אחר - הכמות של הקהל, ה"במה" שמחולקת לחדרים, הפיצול של הקהל לסצנות שונות, סיפור המסגרת והספר המוכר מעורבבים זה בזה. י צ י ר ת י ו ת פתרון בעיות בדרך אחרת. פירוק והרכבה מחדש. שיבוש. ג'ורג' לאנד, פסיכולוג אמריקאי, ערך מחקר מאוד מעניין על פני 15 שנה. בשנת 1968 הוא ערך מבחני יצירתיות לילדים בני חמש, ומצא ש-95% מהם בעלי פוטנציאל להיות יצירתיים. הוא חזר על אותו מבחן אחרי חמש שנים, ומצא שאחוז הפוטנציאל בקרב אותם ילדים, כעת בני 10, ירד ל-30%. הוא שב וחזר על המבחן בשנת 1978, ומצא שרק 12% מהילדים בני 15 יצירתיים. עם סיום המחקר, כשהילדים היו כבר בני 20, רק 2% מתוכם נמצאו כבעלי פוטנציאל ליצירתיות. אז מה קרה בזמן הזה? ואיך יצירתיות קשורה לאושר? המחקר מבסס את הקשר בין יצירתיות ואושר - אנשים יצירתיים הם אנשים מרוצים ומאושרים יותר. הם מצליחים לאלתר ולמצוא פתרונות טובים יותר לבעיות, הם יוצרים ערך רב יותר בעבודה, הם הרבה יותר מקוריים, ובעיקר מרגישים משמעות ורלוונטיות. אז איך עושים יצירתיות? איך מחזירים את היכולות מגיל חמש לקדמת הבמה?
בסוף המאה הקודמת נולד רשמית ענף חדש של הפסיכולוגיה: פסיכולוגיה חיובית. במקום לשאול מהו מקור הסבל, עבר הזרקור ל- מה מזרז הגשמה? שגשוג. מוטיבציה? אושר? במקום לבחון את החולי, החלו לבחון את הבריאות (המנטאלית). לבחון באופן מחקרי. פסיכולוגיה לאנשים נורמטיביים שמבקשים לשפר את חווית חייהם, לשגשג. כששאלות חדשות צפו, תשובות חדשות התגלו. והן פורצות דרך, ומשנות עולם. ד"ר דינה ניר היא יועצת ארגונית בכירה, ראש תואר MBA בקריה האקדמית אונו, חוקרת ומרצה בתחומים של פסיכולוגיה חיובית, משא-ומתן, וקבלת החלטות באונו ובבינתחומי. וביחד, שוחחנו על תגליותיה של הפסיכולוגיה החיובית. מה משפיע על אושרנו. מהו אושר. מתי הוא נחווה כהנאה פאסיבית, ומתי הוא מבסס את תחושת הערך שלנו ונובע מאקטיביות. למה אנחנו מתייחסים לביקורת כאל אמת צרופה? ולמחמאה – כאל חנופה ריקה? איך אפשר לשנות את העיוות התפישתי הזה? מה חשוב בחמלה עצמית? ואיך לנהל מערכת יחסים עם עצמי, משל הייתי חברה טובה. על ההשוואה החברתית כמשבשת אושר, והנטייה להשוות את "מאחורי הקלעים" שלנו עם "ההצגה" של זולתנו. ומה בכל זאת מסמנת לנו ההשוואה החברתית (במופעה הרגשי – קנאה)? רוצים להכיר את החוזקות שלכם? כנסו ללינק ובחרו בשפה העברית בצד שמאל https://www.viacharacter.org/survey/account/register?registerPageType=popup
פרק 44 שפת הגוף שלנו עם ורד פלדמן ההבנה שהמחשבות שלנו, נחרתות בדפוסינו הגופניים- דפוסי נשימה, מתאר הגוף, שפת הגוף- הייתה עבורי גילוי מרעיש. אלה לא רק המילים שלי שאני מתקשרת החוצה. בעיקר לא הן. רוב המסרים התקשורתיים שלנו הם בלתי מילוליים. אז כשאני יושבת שחוחה, שלובת ידיים ובסיכול רגליים- רואים לי. רואים לי את הקטנה שאני חשה, רואים לי את האסופה. הגוף בשירות מה שאינו פיסי. הרוח שלנו מתבטאת בפיסיות שלנו: גוון קול ילדי וטון מתפנק יכולים ללמד עלינו כתפיים שחוחות יכולות ללמד עלינו עמידה פשוקת רגליים או מצומצמת לחיצת היד שלנו החיבוק המבט אלפי מחוות שאנחנו עושים. הבעות. מיני הבעות. כשמשנים מחשבות או דפוסים, כשמרחיבים התניות - הגוף משתנה איתנו. מה שמרתק הוא שגם ההפך נכון. הגוף והמיינד עובדים בסנכרון . אז גם כשאנחנו ״מזייפים״ מנח גופני אחר באופן מודע- משהו קורה. שפת הגוף. היא אוניברסלית וכולנו דוברים שלה. היא אותנטית ומהימנה, והיא מייצגת אותנו באופן בלתי מודע. מה שפת הגוף שלנו מספרת לנו? וכיצד אנחנו יכולים ללמוד להכיר אותנו יותר באמצעותה, ואולי גם להשתנות בעזרתה? ורד פלדמן היא שחקנית, שמתמחה בשפת גוף (איך היא הגיעה לזה? תאזינו לפרק, יש לורד סיפור אישי מפתיע ממש) .
"החדשות הטובות הן, שאם נדבר על המוות - זה לא אומר שנזמן אותו. החדשות הרעות הן שגם אם לא נדבר- הוא בסוף יגיע", כך לין חלמיש, תנטולוגית. מנבא המוות הברור ביותר הוא - הלידה. אלה חוקי הפורמט. אנחנו נולדים מתישהו ואנחנו נמות מתישהו. באמצע, נחיה וגם נפרד מאחרים סביבנו. וזה מפחיד למות. ומפחיד לאבד. וקשה להפרד. זה גם טבעי לפחד. אם לא היינו פוחדים- לא היינו שורדים. לדבר על המוות - זו דרך בטוחה להקל, לפורר את הבדידות, לפרק מעט מהפחד. אז נפגשתי עם לין חלמיש לדבר על נושא טעון, שהוא חלק אינהרנטי מהחיים- המוות. השכול. האבל. איך מדברים עם קרובים בדרכם למותם? כמה זמן לוקח האבל? כמה זמן לוקח לנו לעכל את מות קרובנו? איך נפרדים? איך מתווכים לילדים? מאחורי המפעל הפסיכולוגי יש רעיון אחד, כותבת לין חלמיש בספרה "הערבה הבוכייה": עצם הדיבור על רגשות מפחית מעוצמתם. וזה תקף גם לגבי דיבור על מוות. אז דיברנו. על המוות. ואתם מוזמנים להקשיב!
משברים מפגישים אותנו עם נמוך, כואב, לפעמים מעליב, לפעמים שומט ביטחון או אונים. משברים הם חלק אינטגרלי מהחיים, והם רגעים לא פשוטים. לפעמים המשברים שלנו עוקבים שינוי שהתרחש ושאנחנו צריכים להתאקלם אליו: גיל ההתבגרות, משבר אמצע החיים, משבר ילד ראשון, גירושי הורים. לפעמים גורם חיצוני שובר בתוכנו משהו – פיטורין, מחלה של קרוב, אובדן, תאונה. לפעמים המשבר מסמן, שמה שעבד לנו בעבר כבר לא רלבנטי. תקיעות בעבודה. שחיקה. משבר זוגיות. הפירוש למילה משבר בתנ"ך הוא מקום מושבה של היולדת בעת הלידה. אנחנו נוטים להתייחס למשברים כאל משהו שלילי, מפריע ברצף החיים, מיותר, אבל אולי למשברים יש פונקציה? אולי הם נועדו להזיז אותנו, להיטיב איתנו, לאפשר לידה של משהו חדש? הקטע הוא, שבדעיבד ובפרספקטיבה - משברים גם מצמיחים. ולאחריהם, אנחנו מעריכים יותר את החיים, משנים סדר עדיפות ומוקירים את מה שהיה עד לא מזמן מובן מאליו. היחסים שלנו עם אחרים משתפרים, מתרככים. אנחנו מרגישים חסינים להתמודדות עם אתגרים. אנחנו נחשפים להזדמנויות חדשות. ואנחנו מתפתחים רוחנית, יוצקים משמעות למשבר, מייחסים לו סיבה גבוהה, שיעור שהיה עלינו לעבור. מה מאפשר לנו לצמוח? מה מקל על ההתמודדות עם משבר? ד"ר קרן אור חן, פסיכולוגית ומרצה, שכבר הכרת בפרק על שינה וטיפוסי שינה, הביאה איתה שוב את הרוח המיוחדת והאנרגיה הבלתי מתכלה והמדבקת.

פודאסטים מובילים

פרסומת