פודקאסט מעלה בטוב

כללי | דנה רגב | 15 פרקים
מעלה בטוב

דנה רגב בראיונות עם מומחים ובעלי ידע בתחומי חיים שונים: עבודה, טכנולוגיה, גוף, הורות, זוגיות, התפתחות אישית, כסף ועוד. השיחות מאפשרות לנו להכיר כלים לשיפור חיינו, וגם לעורר שיח, לאתגר פרדיגמות, ולאפשר בחירה. באנו להנות ולהיטיב. אז איך עושים את זה בעידן טכנולוגי, מודרני, מהיר?

פרסומת
"החדשות הטובות הן, שאם נדבר על המוות - זה לא אומר שנזמן אותו. החדשות הרעות הן שגם אם לא נדבר- הוא בסוף יגיע", כך לין חלמיש, תנטולוגית. מנבא המוות הברור ביותר הוא - הלידה. אלה חוקי הפורמט. אנחנו נולדים מתישהו ואנחנו נמות מתישהו. באמצע, נחיה וגם נפרד מאחרים סביבנו. וזה מפחיד למות. ומפחיד לאבד. וקשה להפרד. זה גם טבעי לפחד. אם לא היינו פוחדים- לא היינו שורדים. לדבר על המוות - זו דרך בטוחה להקל, לפורר את הבדידות, לפרק מעט מהפחד. אז נפגשתי עם לין חלמיש לדבר על נושא טעון, שהוא חלק אינהרנטי מהחיים- המוות. השכול. האבל. איך מדברים עם קרובים בדרכם למותם? כמה זמן לוקח האבל? כמה זמן לוקח לנו לעכל את מות קרובנו? איך נפרדים? איך מתווכים לילדים? מאחורי המפעל הפסיכולוגי יש רעיון אחד, כותבת לין חלמיש בספרה "הערבה הבוכייה": עצם הדיבור על רגשות מפחית מעוצמתם. וזה תקף גם לגבי דיבור על מוות. אז דיברנו. על המוות. ואתם מוזמנים להקשיב!
משברים מפגישים אותנו עם נמוך, כואב, לפעמים מעליב, לפעמים שומט ביטחון או אונים. משברים הם חלק אינטגרלי מהחיים, והם רגעים לא פשוטים. לפעמים המשברים שלנו עוקבים שינוי שהתרחש ושאנחנו צריכים להתאקלם אליו: גיל ההתבגרות, משבר אמצע החיים, משבר ילד ראשון, גירושי הורים. לפעמים גורם חיצוני שובר בתוכנו משהו – פיטורין, מחלה של קרוב, אובדן, תאונה. לפעמים המשבר מסמן, שמה שעבד לנו בעבר כבר לא רלבנטי. תקיעות בעבודה. שחיקה. משבר זוגיות. הפירוש למילה משבר בתנ"ך הוא מקום מושבה של היולדת בעת הלידה. אנחנו נוטים להתייחס למשברים כאל משהו שלילי, מפריע ברצף החיים, מיותר, אבל אולי למשברים יש פונקציה? אולי הם נועדו להזיז אותנו, להיטיב איתנו, לאפשר לידה של משהו חדש? הקטע הוא, שבדעיבד ובפרספקטיבה - משברים גם מצמיחים. ולאחריהם, אנחנו מעריכים יותר את החיים, משנים סדר עדיפות ומוקירים את מה שהיה עד לא מזמן מובן מאליו. היחסים שלנו עם אחרים משתפרים, מתרככים. אנחנו מרגישים חסינים להתמודדות עם אתגרים. אנחנו נחשפים להזדמנויות חדשות. ואנחנו מתפתחים רוחנית, יוצקים משמעות למשבר, מייחסים לו סיבה גבוהה, שיעור שהיה עלינו לעבור. מה מאפשר לנו לצמוח? מה מקל על ההתמודדות עם משבר? ד"ר קרן אור חן, פסיכולוגית ומרצה, שכבר הכרת בפרק על שינה וטיפוסי שינה, הביאה איתה שוב את הרוח המיוחדת והאנרגיה הבלתי מתכלה והמדבקת.
גדלתי להאמין שהיותי אישה לא משפיע בדבר על הבחירות שלי, על הרצונות שלי, על פוטנציאל ההצלחה שלי. גדלתי להאמין שגורלי בידיי, ושהכל אפשרי, ואני בטח לא קורבן. יותר פריביליגית, שצריכה לומר תודה והעריך את הקיים. הייתי מוצלחת במתמטיקה, למדתי במגמה פיזיקלית. וגם אהבתי לקרוא ספרים, ולכתוב. טיילתי לבד במרכז אמריקה. חברתי לאנשים שונים בדרך, ולפעמים מצאתי את עצמי לבד עם תרמיל בחושך של ארבע בבוקר בדרך לתחנת אוטובוס לנסיעה למדינה שכנה. הילכתי בעולם בתחושת ביטחון פנימי ויכולת. אירועים שבהם הוטרדתי לא נחוו אצלי כטראומה, גם לא צבעו את כל הגברים כמטרידנים פוטנציאליים. המשכתי להאמין באנשים ובעצמי: שיש בי חוסן וכוחות להציב גבולות ברורים, להרחיק מעלי מטרידים ולסלול את דרכי. סטירת הלחי המצלצלת הגיעה דווקא כשהפכתי אמא. ייסורים בבית וייסורים בעבודה. ייסורים על אי טוטאליות בכל זירה. לחץ להספיק גם וגם. מחסור בשינה שפוגע בתפקוד ובהוויה. כעס. כמה כעס. עליו שממשיך כרגיל. לא נאות (ברגליים) לשאת בנטל. לבד. לבד בהכל. זו התקופה שסולידריות נשית נולדה בתוכי. החברות שלי הבינו. הן חיו באותה מציאות. כזו שמחייבת פשרות. תחושת בערך. חווית ליד. כזו שבה את עובדת מבוקר עד לילה (וגם בלילה) ומרגישה בינונית ומרוקנת ומותשת. יש לנו תפקיד ואחריות לעשות שיהיה לנו טוב. מיינדסט קורבני לא משרת או מקדם שינוי. יש לנו תפקיד כיחידות לבחור באומץ, לקבל בהשלמה מחירי כל בחירה וויתורים. יש לנו ציווי להציב גבולות, להגדיר מה כן, ומה ממש לא מתאים. אבל בהיותנו חלק מחברה, אנחנו גם מושפעות. שוק העבודה הוא גברי באופיו. מותאם לגברים של פעם. שעבודתם לא תלויה במציאות הביתית משפחתית. אנחנו נכנסנו לזירה הזו לא מזמן. עד עכשיו ניסינו להתאים את עצמנו אליה. עכשיו הגיע הזמן להתאים את שוק העבודה אלינו. ילדים הם העתיד. הם המשאב הכי משמעותי בכל חברה. אנחנו חיים בחברה שמקדשת ילודה, אבל לא תומכת בגידולם. לא מסייעת לאמהות. לא מכבדת אמהות שאינן קרייריסטיות. בחברה שבה נשים הן בדרך כלל ממולכדות. רובן רוצות לממש אמהותן, רובן רוצות לממש את עצמן. חנה רדו היא יזמת חברתית שמקדמת ייצוג נשי, שוויון לנשים ומבקשת להתאים את עולם העבודה לנשים ולא את הנשים לעולם. היא הקימה את סופרסונה, את קבוצת 19 ואת בית הראשונות. ועוד ידה נטויה. הדרך שלה מעשית. היא פשוט עושה. רותמת אליה עוד ועוד נשים, ויוצרת עסקים נשיים, קשובים שמאפשרים לנשים לשרטט בהם בגמישות את הגשמתן. נפגשנו לשיחה על קידום נשי. יש עוד דרך לסלול. מהפיכות לא מסתיימות ביום, הן תהליכיות ומתפתחות. חנה רדו הולכת את הדרך, ומספקת תשתיות ממשיות כמו גם מחשבתיות חדשות.
פרק 39 היפנוזה עצמית עם ד"ר טליה לוי טיטיון יש לנו אמונות בנוגע למה זו היפנוזה. ויז'ואלים של אנשים סהרוריים מוכי ירח? חוויה מסתורית ואנגימטית.. מתברר שהיפנוזה היא מצב ארצי וטבעי משחשבנו. כולנו מתהפנטים ביומיום שלנו. ומה שעוד התברר לי הוא שאני כנראה מהפנטת את עצמי באופן תדיר. נשימות מעגליות (ריברסינג), דימיון מודרך, תרגילי חזון ומדיטציות – מביאים אותי למצב תודעה שבו המוח שלי גמיש, ומאפשר להכיר בדברים לכשעצמם, לפני הפרשנויות והשיפוט. ובאמצעות ההכרה העמוקה – גם לייצר הקשרים חדשים ותפישות חדשות. ד"ר טליה לוי טיטיון היא פסיכולוגית קלינית, ויש לה סיפור אישי נסי. היא ריפאה את עצמי ממחלת לב חשוכת מרפא. איך? באמצעות היפנוזה עצמית. אז נפגשנו לשיחה נעימה בניסיון ללמוד מה עושים בהיפנוזה ולמי זה עשוי להתאים. בסוף הפרק, טליה הנחתה אותי לעשות ריסטארט למוח, באמצעות דמיון מודרך. אם תרצו לקבל את הקטע הזה בנפרד מהפרק ולתרגל בעצימת עיניים – תכתבו לי מייל ושם
סיפור מחשמל אחד הפרדוקסים של העת הזו קשורה בעובדה שלאנושות מעולם לא היה בטוח יותר. השרדותית וויז. אנחנו חיים תחת קורת גג, נהנים משפע של מזון, מחיי נוחות, ובכל זאת אנחנו חווים חרדה, דכדוך דיכאון, אולי יותר מכל תקופה אחרת בהיסטוריה. איך זה מסתדר? שרדנו בזכות מערכת מוחית מתוחכמת שמחווטת לזהות סכנות, להיות דרוכה תמיד, לתעדף התראת שווא על פני תוצאה עגומה. ההגנה והביטחון וההשרדות לפני הכל. נניח שאת מזהה נמר בסביבה? את יוצאת מאיזון. הגוף שלך נכנס לסטרס. הוא מתקצב חשמל לאמיגדלה, והיא מפקדת על מערכת ההשרדות ועל יצירת הלימה גופנית לאסטרטגיית הבריחה שלך. הנשימות שלך יהפכו מהירות ורדודות. משק הסוכרים יותאם, גלוקוז יופרש, ויועבר לשרירים. לחץ הדם יעלה ל- 180 על 120. Run Lola Run!! את נוטשת את האחר כך, ועושה הכל כדי שיהיה אחר כך. את שורדת! הגיוני. אבל מה קורה אם את בסטרס שלושים שנה? מה קורה אם אתה מכבה שריפות כל חייך? מגיפת סוכרת. מחלות לבביות מחלות במערכת העיכול מערכת חסון מוחלשת דכדוך, דיכאון, חרדה יש מחירים למלחמה ארוכה. נמרים אולי לא חיים ביננו, אבל בעת הזו אנחנו מתמודדים עם נמרים פסיכולוגיים באופן יומיומי: המשכנתא, הסגר, המשימות שלא הספקנו, טלפון מהמורה, עמידה מול קהל, ועוד המון רגעים יומיומיים שמדליקים את אזור הפחד ומייצרים סטרס. יש דרך לווסת את עצמנו. להזכיר לנו שאלה לא נמרים אמיתיים, אלה נמרים של נייר. יש דרך לתקצב את החשמל במוח. לכבות שלטר במקום אחד ולהדליק באחר. השיחה עם אפרת שמר הייתה משמעותית ומרתקת. היא מייסדת שותפה בבית ספר NLP פלוס ללימודי נלפ, שיטה שעושה האקינג למוח שלנו, ודרכים לקידוד מחדש של הפרוגרמינג האוטומטי.
במהלך השנה האחרונה, ניסיתי לפרוט את החשיבה היזמית לפרוטותיה. מה מאפיין מיינדסט יזמי. אני מאמינה שמיינדסט כזה מספק תחושת שליטה וחופש, ומאפשר חיי הגשמה. וכך, מתוך מחקר על יזמים שונים ועל מאפיינים שחוזרים על עצמם, מצאתי שישה מאפיינים: - משבשים (פרדיגמות, קונבנציות, את הסדר הקיים) - מחוברים לתשוקה (ה- why של סיימון סינק) - נכונים לקחת סיכונים (הרצון ל.. מתעלה על הפחד מפני..) - נוטים למיקוד שליטה פנימי (או לא סופרים פרדיגמות) - משתעממים מהר - לומדים את מה שמעניין אותם (בעיקר ורק) וכשניסחתי לי את מודל המיינדסט היזמי, הבנתי שהרשימה שהתקבלה מזכירה קצת את המופרע החכם של הכיתה. זה ששואל "למה", ולא ממש מקבל את הכללים, זה שמשתעמם ולפעמים מתנדנד בכסא או זורק גירים (כלומר, מעלה לטיקטוק סרטון תוך כדי שיעור), זה שלא ממש סופר סמכויות ומנהיג מלידה, זה שלומד אבל רק את מה שמעניין אותו (משחק מחשב? נגינה? או גלישה?), זה שפחות מחפש ביטחון, אבל צמא להרפתקאות וסכנות. אני כותבת "זה", אבל זו גם זאת! בקיצור, היזמים שלי קיבלו פתאום צורה ופנים (וילדות בלגן). ואז, בשיטוט בויקיפדיה תחת הערך היזמים, זה הופיע חד משמעי ומובהק. הקורולציה שבין הפרעת קשה וריכוז ובין יזמות. מתברר שלא מעט ביננו הם אנשי קשב. כאלה שמתרכזים, אבל רק במה שמעניין אותם. כאלה, שיודעים בדיוק מה הם רוצים. אבל.. איך לומר, פחות מיושרים למה שהחברה מספרת להם ש"צריכים". זה מעניין, חשבתי, כי בתהליכי התפתחות אנחנו מנסים לעזוב את ה"צריך" ולצוד את ה"רוצה" שבנו. אנחנו מבקשים להקשיב לקול הפנימי, ולהפחית באסטרטגיות חיים שמסתכלות החוצה, מבקשות הכרה וחיזוקים ואישורים. והנה, אלה, נולדו מפותחים דיים, אלא שהעולם.. העולם הוא עוד לא הסתדר לפי רצונם. ובתהליכי סוציאליזציה הם נדרשים לתלמידאות, לחיילות, לקבלת מרות. הם נדרשים להתארגן, לעמוד במילה ובהתחייבות, לגלות בגרות ואחריות. אז נפגשתי עם ד"ר שירלי הרשקו לנסות להבין מהם האתגרים של אנשי הקשב. האתגרים האובייקטיביים ואלה החברתיים (מכורח תרבות והתניות). מתי המבנה המוחי שלהם מקשה עליהם להיות "בסדר" ומתי הם בולטים ממש, ופורצים גבולות. עשרה אחוזים באוכלוסיה נולדו עם סינדרום קשב וריכוז. לא כולם מודעים, מאובחנים. הרבה מהם, הולכים עם גיבנת שלא באשמתם, אחרים, למדו לפצות בדרכים שונות. מיהם אנשי הקשב? מה זו בכלל הפרעת קשב? למי היא מפריעה ואיך כל זה מתקשר ל- well being?
מלכותית ושתלטנית הגיעה לכאן נגיפה קורונית בלתי נראית, ושינתה את העולם שהכרנו. והשינוי? הוא דווקא מאד נראה. מאד מורגש. מאד מוחשי. הוא נוגע בכל אורחות חיינו. אנחנו יוצאים עם מסיכות. מוגבלים בתנועה שלנו. אנחנו לא טסים לחו"ל. מתחבקים פחות. לא לוחצים ידיים. הילדים שלנו בבית במרבית השנה האחרונה. במסכים. בזומים. מרחוק. רבים מאיתנו עובדים מהבית. אנחנו פחות בפקקים. השנה לא ראינו הצגות, לא בילינו באירועי תרבות. הצטמצמנו במרחב הפיזי שלנו, ומצד שני – למדנו להתרחב ברצפים אחרים. כמה סתגלתניים אנחנו. כמה חיוניים ומלאי יוזמה ויצירתיות. ממשיכים לנהל חיים במציאות שלא היינו מאמינים שתתרגש עלינו. טלי סגל ואני המשכנו לשיחה שנייה על הגרסה הקורונית שלנו. איך מנהלים את הנזילות החדשה במרחב ובזמן? מתברר שאנחנו יותר פרודוקטיביים כשאנחנו עובדים מהבית. סימן קריאה. מתברר גם שאנחנו עובדים יותר שעות... מצד אחד, הרווחנו יותר חופש ויותר אוטונומיה. מצד שני, אנחנו מרגישים פחות שייכים. מצד אחד, אנחנו מבלים פחות בדרכים. מצד שני, עייפת הזום. מחירים ורווחים. אז מה עושים? איך ממזערים את הפחות ומגבירים ביותר? אילו כלים קונקרטיים עשויים לתמוך בשינוי הגורף שהתחולל על מרחב המחייה שלנו ועל ניהול הזמן שלנו.
פרק 35 איך לייעל את הזמן שלנו משמעותית? עם טלי סגל היום זה היום האחרון בשנה האזרחית. מה מיוחד ביום הזה דווקא? לכאורה יום ככל הימים. רק לכאורה. אנחנו מעניקים משמעות לזמן שלנו! הזמן. אחת מחידות הקיום המרתקות שעוטפות אותנו. ובכל זאת, בלי להבין את המימד הזה באמת, אנחנו חיים אותו. מהלכים בתוכו. יצרנו לוחות שנה, בנינו שעונים. ואיכשהו נראה שהזמן רק הולך ומתמהר. הכל עובר מהר יותר ויותר. ותמיד חסרה לנו שעה ביממה. אולי אפילו שלוש. הטכנולוגיה הפכה את חיינו לנוחים יותר, החליפה כוח אדם במכונות ובכל זאת, דומה שאנחנו נותרנו דווקא עם פחות פנאי ויותר משימות. טלי סגל, ייסדה ומנהלת את בו בזמן – סדנאות לניהול זמן, ומתמחה באיזון בית עבודה, התארחה לפרק ראשון בנושא ניהול זמן או ליתר דיוק – ניהול חיים. והיא מאשרת – אין לנו באמת סיכוי להספיק הכל. בעידן הזה יש לנו יותר משימות ממיכל הזמן שלנו. אז מה עושים? מייצרים סדרי עדיפויות, מאתרים מתודה נוחה ומותאמת לניהול משימות, מפחיתים הסחות דעת ו... משנים את השיח הפנימי שלנו. מה כן הספקנו היום? ואולי הכי חשוב - מוודאים שהשיטות תואמות את הטבע שלנו, את השעון הביולוגי שלנו! היכונו לפרק שהוא הרבה יותר מהשעה שהוא מוקלט בה. עמוס כלים חדשים ורעיונות להתייעלות. מה זה פע"ע? או טכניקת פומודורו? על זומיסיטר שמעתם? ועל שיטת מת-חי? אני כבר החלתי הרגל חדש (ווטסאפ זירו).
פרק 34 איך מתחילים להכיר את הגאונות שבך? עם עדי סקופ כרמון כשעבדתי בעיתון היה לי עורך שבישיבות היה קורא לנו להתאבד על כתבות. התאבדתי. זה עבד. בדרך גם אבד. הרצון. החלום להיות עיתונאית. אבל את הז׳רגון אימצתי והמשכתי להתאבד. על עסקאות. על לקוחות. על ג׳ינגול בית עבודה. התאמצתי והתייגעתי. הייתי קשה איתי. והצטיינתי. יש רווחים למאמץ. למצוינות. רק כשנשמתי הבנתי כמה טעונה היא המילה התאבדות. וכמה היא מנכיחה מציאות. הפסגה נכבשה- התשוקה מתה. גם ההנאה קפצה מהגג והחזירה נשמתה לבורא. אנחנו חיים בעולם שבו האיש העשיר בעולם שעיני כל נשואות אליו מדבר במושגי: ״אובססיה ללקוח״. בעולם שבו מנכ״לים מטיפים לעובדיהם להראות נוירוזה. הורים לומדים עם ילדיהם חודשים למבחני מחוננים בכיתה ב׳. No pain no gain מקועקע לנו באונות. אז אנחנו סובלים לתפארת למען מטרה עמומה ולא תמיד מוגדרת (ובדרך כלל - של מישהו אחר. בעל חזון. בעל חלום. בעל המניות. אבא. אמא). מצויין. אבל לא גאוני?? מה אם יש דרך אחרת? הפוך גוטה, הפוך דרך שבה דווקא המימוש המלא- נרכש בלי מאמץ שהיצירתיות - נובעת מתוכנן חדשנית וזכה מקום שבו אתה- אתה ואת- את מה אם כולנו רקמה אנושית וכל חוט בה צבוע בצבע אחר וחלק מתמונה כוללת וצבעונית? או שאנחנו פאזל רב חלקים וכל חלק בנו - הכרחי. ייחודי. ואנחנו לא יכולים לדרוך לאף אחד על המשבצת. לאיים או לייתר. מה אם המשחק הוא לא סכום אפס? ויש מקום לכולם? ד"ר גיי הנדריקס טבע את אזור גאונות (מילה נרדפת לייעוד או לשליחות) בספרו the big leap הוא גם פורש את הדשן שמאפשר לנו לצמוח למימוש הפוטנציאל שלנו: בטיפוח תודעה טהורה. במידטציות. בנשימה. בהקשבה להנאה, לרגעי חסד (בניגוד למחיאות כפיים או אישורים חיצוניים. אל דאגה ממילא הם מגיעים אלינו כשאנחנו גאונים). עדי סקופ כרמון מחזיקה בכל מיני תארים ובאזור גאונות מנוסח. בפרק 2 היא התראיינה על צמצום שעות העבודה, ומאז כבר הספיקה להקים את אמץ רופא - מערך מבוזר ויעיל לסיוע לכוחות הרפואה עם פרוץ הקורונה. בדרך היא הפכה לחברה שלי. החברה הגאונה שלי, והיא השלימה את המודל של הנדריקס באמצעות ארבעת היסודות: אש, אוויר, מים ואדמה. וביחד נפגשנו לשיחה מאירת עיניים ומעוררת למחשבה חדשה. ההתחקות אחר אזור הגאונות הוא מסע חיים הוא לא נולד מתשובה על שאלה גם לא מהאזנה לשעת פודקאסט אבל הוא מתחיל משם. מנכונות להרחיב מחשבה. להטיל ספק. לשבש את המוכר והקבוע. להסכים להאמין שהסימנים הם פשוטים. כמו במשחק חם קר. נעים לי? לא נעים לי? נטול מאמץ? או קשה ומזיע? אישית, זו אחת השיחות המהנות והמשמעותיות עבורי! יצאתי ממנה מטפסת על אוורסט. אווירית ואדמתית. התובנה הזו דייקה לי המון ומלווה אותי מאז. מתוך הבשורה על פי תומאס: אם אתה מביא את מה שבתוכך, מה שאתה מביא יציל אותך. אם אתה לא מביא את מה שבתוכך, מה שאתה לא מביא יהרוס אותך. ובקשה: אהבתם? קיבלתם ערך? תסייעו לי לממש את ההשקעה בפרקים ובהפקתם ותפיצו הלאה שגם אחרים ייתרמו? תודה על החיווים, על המשובים ועל מילים חמות שאתם טורחים לשלוח אלי ולחייך את ימיי. זכיתי!??
"מי יהיו האנשים המאושרים במאה ה- 21" זו כותרת של מאמר שכתב נאור נרקיס שתפסה את תשומת לבי מיד. אני חוקרת אושר וגם את עתיד העולם, ואני סקרנית מאד לגבי יזמויות ועסקים. אז מי יהיו האנשים המאושרים במאה ה- 21? נאור נרקיס הוא יזם מעניין במיוחד. ונדמה לי שהוא מגלם אנשים מאושרים במיוחד. הוא עושה את מה שהוא אוהב. הוא תורם ומספק ערך. הוא לא עסוק מדי ("זה לא מגניב להיות עסוק"). והוא מתפרנס מעולה. הוא סקיילנאסר (מושג שהוא המציא), או במילים אחרות - סטארט אפ של בן אדם אחד. ובפרטים הקטנים: הוא מנהל את קהילת התוכניסטים שמונה מעל 20 אלף חברים וגדלה as we speak. האנשים שמעוררים את השראתי הם אנשים שפיצחו את הנוסחה הזו בדיוק. אז מי שהוביל את מחאת המילקי (ונצרבה כטראומה עבורו) הוא היום תוכניסט, שסולל לעצמו דרך ארוכה, בינלאומית בחזונו. כשנפגשנו לשיחה הזו, נרשם קשר קארמתי ביננו. יותר מדי צירופי מקרים ליוו אותנו מאז, אז חוץ משיחה מרתקת, נדמה לי שהרווחתי חבר חדש. משובח ממש. ממליצה בחום על הפרק הזה ליזמם שביניכם וגם לאלה שחולמים להיות...

פודאסטים מובילים

פרסומת