פודקאסט מעלה בטוב

כללי | דנה רגב | 34 פרקים
מעלה בטוב

דנה רגב בראיונות עם מומחים ובעלי ידע בתחומי חיים שונים: עבודה, טכנולוגיה, גוף, הורות, זוגיות, התפתחות אישית, כסף ועוד. השיחות מאפשרות לנו להכיר כלים לשיפור חיינו, וגם לעורר שיח, לאתגר פרדיגמות, ולאפשר בחירה. באנו להנות ולהיטיב. אז איך עושים את זה בעידן טכנולוגי, מודרני, מהיר?

פרסומת
פרק 67 מסע בתולדות התודעה האנושית: מי אמר שתחרות הכרחית? לראשונה מאז שהפודקאסט הזה, שלחתי למרואיין הזמנה שזו לשונה: הבקשה שלהלן היא בבחינת חלומה של ילדה קטנה (בתוך מבוגרת), ואשמח ממש אם תעזור לי להגשים אותה, ותגיע להתארח בפרק משמעותי מאד על פרדיגמת התחרות ועל הרחבה תודעתית בנושא. הנושא הזה כל כך רוחש וחי בי, ואני נרגשת להנגיש הצצה לעדויות אמפיריות שמשבשות את כל מה שמוכר ונתפש כהכרחי. ההגיון של העולם שאני נולדתי לתוכו, מכיל תפישות תחרותיות, כאלה של משחק סכום אפס. האנושות מדומה למין ציר אנכי ויש היררכיה. יש את אלה שהם בפסגה – עשירים מאד, יפים נורא, מפורסמים, ספורטאים אולימפיים, ממציאים דגולים, מדענים בעלי שם וזוכי פרסים, יש את אלה שבתחתית, בשולי החברה, הומלסים, לוזרים. ובאמצע סתם אנשים - הקומן פיפל, רובנו. וגם ביננו יש מדרג, לכאורה. וכך קרה, שלא משנה כמה התאמצתי לטפס, ולאילו שלבים הצלחתי להעפיל בסולם, תמיד הסתכלתי למעלה, והיה שם טור ארוך. אז בגיל ארבעים מחזיקה בחיים שהם ממש ממש בסדר, כשיש לי לכאורה הכל, ושאני לגמרי בטוחה השרדותית וויז, אני מבינה שה"לא מספיק" שהולך איתי תמיד, כנראה לא ייעלם באמצעות עוד ריצה לעבר עוד מטרה. ובשיעור על התיאוריה האדלראינית, כשהמרצה מסבירה, שעפ"י אדלר תחרותיות מייצרת נוירוזה חברתית ואישית, שתחרות מלווה בשפה של ביקורת, ושהיא יוצרת נפרדות בין הפרטים, אני מרגישה ש.. נכון. וכשהיא מסבירה שאדלר הצביע על גישות חינוך, שמטרתן לבסס שיוויון ערך בין כולם, שיתוף פעולה וכבוד הדדי, ובכך להשתית בריאות חברתית ונפשית, אני מרימה יד ושואלת אם יש עדויות לחברות בלתי תחרותיות או פחות תחרותיות, אם יש ראיות אמפיריות שקושרות בין שיתוף פעולה ושגשוג נפשי. המרצה מסתכלת עלי בחיוך ועונה שאנחנו לומדים תיאוריה ולא מדע. והחוליה הזו בין התיאוריה למציאות לא מרפה ממני. כי ברור שתחרות וריצה וטיפוס משבשי אושר ומגבירי לחץ, אבל היי אולי זה המנוע ליצירתיות, להישגיות? ועוד היי – אולי אין ברירה, ככה זה בטבע – החזק שורד, והאלפא שולט. אין סתם אנשים, אני משוכנעת. ולא חייבים להציב אותנו על ציר שמסמן יותר ופחות. ומתברר שיש אפילו עדויות לחברות שיוויוניות, נטולות היררכיה, חסרות מנהיג, נעדרות שיטור או אלימות ממוסדת. ד"ר דניאל נווה מלמד בחוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן ובבית הספר ללימודי הסביבה באוניברסיטת ת"א, חי וחקר שנה בקרב חברת ציידים-לקטים ביערות דרום-הודו. הוא גם מנחה קורס מרתק לקהל הרחב מסע בתולדות התודעה האנושית, ותוכלו להרשם בלינק שפה. לקורסים של ד"ר דניאל נווה: https://www.danielnaveh.com/%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%A1%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%A9%D7%94 לערוץ מעלה בטוב ביוטיוב: https://www.youtube.com/channel/UClNhETHkHBQ5PQZ55GC1jnA לקורס מתחברים ממצוינות לגאונות: https://lp.vp4.me/cchg לאתר של דנה רגב, מאמנת אישית, מאמנת יזמים ובכירים, מרצה, ומנחת סדנאות: https://www.danaregev.com/ לטור במאקו על גאונות: https://www.mako.co.il/health-weekend/Article-83a8d38a39adb71027.htm לפרק נוסף על התפישה האדלריאנית ועל מחירי התחרות: https://open.spotify.com/episode/3bjFjSDYIAHf1wJop7U5Qe? si=tZiuHo2IQpqVPTLr8h-CDg
פרק 66 המתכון ללאב דייט. איך עושים אהבה? עם ניסים לוי אנחנו לא מרבים לדבר על זה. לא ממש יודעים מה קורה אצל אחרים. מה שאנחנו רואים בסדרות ובסרטים לא באמת מייצג את מה שקורה אצלנו. בין הסדינים. זה אישי ואינטימי. הסקס שלנו זה עוד אפיק תקשורת, והוא מספר סיפור על היחסים ביננו, ועל היחסים שלנו עם עצמנו. לא מעט זוגות הפסיקו לגמרי או כמעט לגמרי להפגש במיטה. אבל אנחנו יודעים שאנחנו זקוקים למגע, לחיבור, לקשר. והמיניות שלנו היא שער משמעותי חזרה אל עצמנו. ניסים לוי כתב את הספר מיניות קשובה ומטפל מיני וזוגי. הוא מאמין שבעוד שבזירת השיחה הזוגית, שווה שנשים יבטאו רגישות וסובלנות, בזירה המינית – מוטלת על גברים משימת ההקשבה, ההמתנה, הנשימה והסנכרון. לערוץ מעלה בטוב ביוטיוב: https://bit.ly/36x9ijh לקורס מתחברים ממצוינות לגאונות: https://lp.vp4.me/cchg לאתר של דנה רגב, מאמנת אישית, מאמנת יזמים ובכירים, מרצה, ומנחת סדנאות: https://www.danaregev.com/ לטור במאקו על גאונות: https://bit.ly/3EwJH6O לטור על מגיפת הסטרס: https://bit.ly/3xGJtZi
פרק 64 איך להביא רחם לעסקים? עם סמדר מילר-לוי כשלמדתי שכשאני פועלת מתוך חיבור לרצון, הכל הופך נכון יותר – האחרים מרוצים יותר, התוצאות משובחות יותר, ואני מרגישה חופשייה ובוחרת. כשהנחתי ל"איך החיים צריכים להראות", מה יחשבו האחרים, מה נחשב ראוי, ומה נראה יוקרתי – התחלתי לשרטט את החיים שאני רוצה. השינוי הזה מ"צריך" ל"רוצה" הוא כל ההבדל. והוא משפיע על כל פלח בחיים. הקריירה שלי השתנתה, מעגל חבריי עבר עדכון, הגבולות שלי התהדקו או נפרצו (תלוי בהקשר), לוח הזמנים שלי השתנה, ובאישזהו שלב הבנתי שגם המתודולוגיה העסקית שלי עברה מהפך. זה לא רק המה שאני עושה אלא גם האיך, שמבקש סנכרון והלימה עם מעיינות עניין וסקרנות. אני לא עובדת עם גאנט שנתי. והיעדים שלי גם הם התחילו "לנשום". אני לא מגדירה קהל יעד, וגם לא מטרגטת, אני מעדיפה למגנט. פחות מודלים, יותר הקשבה לתחושה ול"בא לי". "השנה אני עושה כסף" כך קראה סמדר מילר לוי לקבוצה ייעודית לנשים שנכונו לדרוס רגליהן במשחק הכסף, משחק של השרדות והגשמה. נפגשתי לפרק שני עם סמדר מילר, בניסיון לשפוך אור על עסקים בעולם החדש, ועל איך אפשר להביא לתוכם רחם (אחרי שנדרשנו להראות ביצים). עסקים שהם קשובים, נדיבים, בהלימה לערכיהם, ועוקבי שליחות. מכללת מילר, מכללה לנשים מתעשרות: https://www.smadarmiller.com/ לערוץ מעלה בטוב ביוטיוב: https://www.youtube.com/channel/UClNhETHkHBQ5PQZ55GC1jnA לקורס מתחברים ממצוינות לגאונות: https://lp.vp4.me/cchg לאתר של דנה רגב, מאמנת אישית, מאמנת יזמים ובכירים, מרצה, ומנחת סדנאות: https://www.danaregev.com/ לטור במאקו על גאונות: https://www.mako.co.il/health-weekend/Article-83a8d38a39adb71027.htm
פרק 62 איך אתגרי הזוגיות שלנו עשויים לחלץ אותנו מהכלא האישיותי שלנו? אהבה. זוגיות. אנחנו עורגים לה, לזוגיות הזו, שתשא אותנו ברוך, ותעגן אותנו בהשתנות הימים, העולמות, באתגרי החיים, באובדנים, במכאובים. שתערסל אותנו. שתפרגן לנו בהצלחות, בנצחונות. שתדשן אותנו באמונה עצמית, שתפוגג את הלבד תמיד. ציפיות גדולות. רומנטיות אולי. שנפגשות במציאות. וכמו כל חלום, גם שברו. וגם כשטוב וביחד, התשוקה פורחת. ומה שכל כך עשה לנו את זה בו או בה, נהיה מעצבן. ולפעמים רע לתפארת. ובמקום אהבה מרופדת זה מרגיש כמו מלחמה קרה שמתלהטת כך סתם פתאום. ולפעמים מפוהק ומשעמם, כשהוא נרדם על הספה, כששגרה. ובכל זאת, יש משהו בזוגיות שלנו שיש בו פוטנציאל התפתחותי חד פעמי, שיעור שאם רק נסכים לעבור דרכו – אולי ניחלץ מהכלא האישיותי שלנו. בשיחה מרתקת עם סמדר מילר לוי, מורה לאהבה פראנית ולמיניות קשובה, דיברנו על מה קרה למוסד הנישואים במובנים ההיסטוריים. וגם על החוקר הפנימי שמינינו לאסוף ראיות מרשיעות ולגבש תיק נגד זה שישן איתנו באותה מיטה. על דפוסים קוטביים מרתקים, ועל דרכים להחלץ ביחד (כל אחד בעצמו).
פרק 61 מציצים למטאברס עם נועם גביסון במטא מעריכים שרק בעוד כ 15 שנה, הטכנולוגיה החדשה תכנס לשימוש ההמונים. זו רק ההתחלה, ויש עוד דרך לעבור, אתגרים טכנולוגיים לצלוח, חווית משתמש להשביח ו... השפעות והשלכות ללמוד. יום אחד יהיו לנו משקפיים קלים ושקופים, וערכת חיישנים להלבשה על היד או על הרגל, ונחווה את העולם באופליין ובאונליין באותו זמן. במשיכת החבל בין העולם המתמהר והטכנולוגי למוח האיטי האחוז בטבענו – זה העולם שמכריע. ולנו מתאפשר להשאר אוף גריד ולצקצק, או להסחף לתוך המערבולת, או לנסות לקיים בחירות לא פשוטות: של ניצול המשאב הטכנולוגי בטובתנו ויצירת איים של האטה. ולכל שיבוש יש רווחים ויש גם מחירים. התקופה האחרונה לימדה אותנו שאפשר לעבוד גם מרחוק וגם מכל מקום. שאפשר ללמוד מכל מקום. שהעולם הפך קטן ונגיש בהרבה. שבאמצעות האינטרנט יכולנו להמשיך לרכוש תרבות השכלה ופרנסה. ולא, זה לא מספיק לחיות בתוך הענן. אנחנו מחווטים להתחבר לטבע, להפגש עם עוד אנשים, להתחבק, להביט בעיניים, לזכות באור שמש ולנוע. הדברים הם אף פעם לא שחור לבן. יש מחירים נוקבים לשהות עודפת במסכים. יש מחיר להשוואות חברתיות שהרשתות מציעות. יש מחיר לאימאג'ים שמציגים מודלים מושלמים חזותית. יש מחיר למשחקי מחשב מפרישי קורתיזול ודופמין. ויש מחיר לאובדן האמת שהפכה חמקמקה עוד יותר מבעבר. אבל אי אפשר להתעלם מהרווחים. בעידן היוצרים, אנשים מבטאים את עצמם ומייצרים לעצמם במה משלהם, מקדמים את קולם בעולם שגבולותיו הטשטשו. האותנטיות שתפשה את מקום הפורמאליות המעושה. ועכשיו השלב החדש באבולוציה הטכנולוגית - המטאברס. והוא מציע לנו לעזוב את המסכים ולהכנס אליהם. לחוות חוויות בזירות וירטואליות – ספורט, ביקור בחו"ל, צלילות, פגישות, קניות. רק תרכיבו את המשקפיים ואול אבורד. כדי להבין קצת יותר את המרחב החדש שבקרוב כנראה לא נוכל בלעדיו, הזמנתי את נועם גביסון ממטא ישראל, שמה החדש של פייסבוק, לשפוך אור ולשתף אותנו בחזון העתידי ובאיך הוא עומד להשפיע על כולנו.
פרק 60 מה אפשר ללמוד מאנשי הבלו-זון על אריכות חיים בבריאות טובה? עם ליב עזריה חמישה כיסי אוכלוסיות מאריכות חיים, אותרו במאה הקודמת ע"י הדמוגרף הבלגי מישל פולן. הוא סימן אותם עם דיו כחולה על מפת העולם, וכך נטבע המושג "בלו-זון". מי מאיתנו לא היה רוצה להאריך חיים? אבל לא רק להאריך, אלא גם לחיות אותם במלואנו, נמרצים, חיוניים, בריאים. תוחלת החיים עלתה, אנחנו חיים יותר ממה שחיו סבינו במאות הקודמות. האנטיביוטיקה והחיסונים מיגרו מחלות זהומיות ופרצו דרך. אבל מחלות אחרות כמו סוכרת, מחלות לב וסרטן נקשרות באורחות חיים מערביים. האשנים הבריאים בעולם נהנים מהתקדמות הרפואה מחד, ונמנעים מחיי סטרס והתמהרות. הם לא רודפים אחרי בריאותם, הם גם לא ערים ומודעים למה שהם הצליחו להשיג, זה פשוט קרה להם. בסוף, גם הם מתים. אבל אולי בדרך לשם הם חיים טוב יותר? מה הם יכולים ללמד אותנו? ומה מזה נוכל להחיל בחיינו שלנו? ליב עזריה היא האקרית של בריאות, והיא כמוני, רדתה בגופה בצעירותה. באמצע החיים היא גילתה שבריאות היא לא היעדר מחלה, והחלה מסע לכינון שלום ואהבה בינה ובין גופה. בלו זון פרטי.
פרק 59 גזליטינג ודאבל ביינד - מאבקי כוח ביחסים עם אפרת שמר כולנו נופלים לשם, משני הצדדים: מתמלכדים וממלכדים, מתבלבלים ומבלבלים. למה? אנחנו מתוכנתים ליחסים חברתיים, זה בהגדרות היצרן שלנו. מד המיצוב החברתי שלנו הופך למד הערך הפנימי שלנו. כמה אני שווה נגזר ממה חושבים עלי, כמה אוהבים אותי. זה השרדותי. זה אבולוציוני. זה גופני. מגע, ליטוף, מבט עין, חיבוק מפרישים בגוף שלנו - אוקסיטוצין (הורמון האהבה). מנבא האושר הראשון במעלה הוא יחסים איכותיים: חוויה שיש לנו "מישו" בעולם, "מישי" שאפשר לשתף בכשלונות ולא פחות חשוב - להתגאות. יחסים טובים הם גם מנבא בריאות ואריכות חיים. אז למה מערכות יחסים לא פעם מכאיבות לנו? למה אנחנו חשופים למאבקי כוח ביחסינו? כי אנחנו מניחים מחסור, משחק סכום אפס, ואנחנו מתוכנתים להתחרות. על מה? על כוח! על שליטה! על מיקום גבוה במארג של הקבוצה. זה חקוק לנו באונות. למדנו להחליש אחרים. כי החלישו אותנו. כי לפעמים עדיין מחלישים. אז מה זה דאבל ביינד? ומה זה גזלייטינג? מתחילים למפות מסרים ולזהות מצבים כוחניים. האמת היא שכבר לא חסר לנו דבר (!!). ואפשר לקדם ערכם של שוויון, כנות (רדיקלית), אותנטיות ו..נדיבות.
כשאדם נותן ללב שלו לפעום באמת, להפתח ולהפרט- הוא זוכה לעתים להתאהב, לאהוב. וכשההיא או כשההוא אוהבים חזרה - זה נס. אהבה- חיים בשבילה, מתים למענה, הורגים בשמה, ומתאבדים כשהיא מכזיבה. אהבה - סם החיים, התבלין שמוסיף צבע וטעם להכל. וכשזה נגמר לאחד מהצדדים, והשני או השנייה נותרים לבד באהבתם - הלב נשבר. וכלום כבר לא אותו דבר. זה קורה לכל מי שחי כנראה. וזה כאב אכזר. לפעמים קשה מפציעת בשר. "פרידה היא כל מה שצריך לדעת על גיהנום" כתבה המשוררת אמילי דיקנסון. על הגהנום הזה דיברנו פרופ' יורם יובל ואני. בשירות מה אנחנו מתאהבים רומנטית? ולמה אנחנו מחווטים לכאוב? על האבל, על הדחייה, על הקריז והגמילה, על הגוף שנחלש ועל האגו שנתלש. לב שנשבר, מספר שיש לב, ושהוא פועם בתוך אדם שהיה אמיץ דיו להסתכן לחיות. פרופ' יורם יובל הוא פסיכיאטר, חוקר מוח ומרצה, ומבחינתי הוא הרוקסטאר של עולם הנפש.
פרק 57 אני ועצמי חלק ב' עם נעמה קמינר מבורך השבוע הסתיים קורס נוסף של "מתחברים – ממצוינות לגאונות", שכל מטרתו הוא לשנות משהו ביחס שבין אדם עם עצמו, להתבונן פנימה, לעשות האקינג לקופסא השחורה שלנו, לגבולות ההכרה, להרחיב פריזמת הסתכלות, ולשנות גישה. "כפסיכולוגית ויועצת ארגונית, אני מכירה את נושא ה journaling והכרת התודה" אמרה אחת המשתתפות, "אבל אף פעם לא עשיתי, זה כאילו לא אני. ופה, התחלתי לעשות, והתמדתי, יש לי מחברת ליד המיטה, ולא רק שזה מנכיח חוויות חיוביות בחיי, גיליתי שזה חיווט אותי מחדש לראות יותר חיובי". "במהלך השבועות האחרונים אני ערה לשיח הפנימי שלי, ועוצרת לחקור באמצעות מודל אפר"ת". אמרה אחרת. "תכלס, התגאיתי בפרפקציוניסטית שאני, זה גרם לי להרגיש שאני יותר מאחרים, יותר מתוקתקת, יותר איכותית. פעם ראשונה שהבנתי איך אני שמה לעצמי רגליים". "בשבועות האחרונים הבנתי שמותר לחלום". "בחיים לא ידעתי מה אני רוצה. רק ידעתי שאני לא רוצה את מה שיש שאני עושה. היום יש לי חזון ממשי. זה ממש נס גלוי. והחזון הזה יתגשם, אני יודע! זה לא יהיה פשוט, אבל זה חייב לקרות". "משחק חמקר זו מטאפורה שעוזרת לי להבין מתי אני בדרך שלי, ומתי לא. מה עושה לי טוב ומה פחות". אני מצטטת את האנשים האלה, כי הם התחברו פנימה לעצמם באמצעות עבודה עצמית ומעשית. באמצעות כלים פשוטים ומפתיעים, משהו ביחס שלהם לעצמם עבר תמורות. ולמה זה חשוב? כי אנשים שמחוברים לעצמם – לחלומות שלהם, לתשוקה שלהם – מספקים ערך לאחרים. כי כשטוב לנו – אנחנו מיטיבים. למדתי כל כך טוב איך החיים אמורים להראות, הפנמתי את כל מה שאמרו ש"צריך" והבטיחו שיספק אושר, סימנתי וי אחרי וי בצ'ק ליסט, ורק באמצע החיים התחלתי באמת ללמוד. איך לחיות. כמה אני אותנטית. כמה אני מודעת. האם אני מפיקה תובנות מ"שיעורים" שמתרגשים עלי. האם אני לוקחת אחריות. במי אני בוחרת להקיף את עצמי. כמה אני סומכת על עצמי, על תחושותיי, על גופי. כזה. אין כומתה בסוף המסע, גם לא מדליה, והוא גם לא באמת מסתיים, רק מתדייק ומדייק, רק מגלף אותנו מתוך עצמנו, ואין חסד גדול מזה. חלק שני בשיח שוות שיתופי על המסע שלנו ביחסינו עם עצמנו, מוגש לכם באהבה
פרק 56 - אני ועצמי11/11/2021 | 01:01:08
פעם אני ועצמי חיינו בתוכי. אני רדתה בעצמי, הגדרתי לי מה לאכול וכמה, איך להראות, ביקרתי אותי על חולשות, דרבנתי אותי לעשות עוד ועוד ועוד. ועצמי - כנועה וחפויית ראש, ניסיתי. ממש. להתיישר לימין. לרוץ. להספיק. לעשות. להראות. להשיג. מדי פעם השפריץ לעצמי. בעלבון או בעצבים. וכל הזמן הייתי (היינו) בלחץ. מדי פעם עצמי התעלפתי. כבר לא יכולתי להתמודד עם כל הלחץ זה, אז shut down מערכתי. פעם ב.. עצמי לא התעוררתי אחרי שצברתי מחסור חמור בשעות שינה. ובכל לילה, לעצמי היה ממש קשה להרדם מרוב שאני חשבתי. בקיצור שמייח. אבל ככה זה אצל כולם, לא? קשקשת בלתי נגמרת, סימפוניה דיסהרמונית של קולות סותרים, מלקים, ביקורתיים. לא? איזה מוזר היה לגלות באמצע החיים את לחצן ה mute לכל הקקפוניה הזו. כשנתתי לגוף מקום, ונשמתי לראשונה (ביער אודם) – יכולתי לראות אותי לראשונה. אותי התדמית, ואותי הגרעינית. אותי השכלית ואותי הלבבית. אותי הגופנית. אותי הרודנית אותי הנרצעת, המושתקת. אותי שלפעמים מתמרדת. אני זוכרת, שהבנתי משהו מיקרו שסיפר על המאקרו. אי אפשר לחיות בצד הליברלי של העולם, ללבוש חולצה שתפרה ילדה סינית בת 12 במפעל, ולהתפלא שבניינים מתפוצצים בבנגלדש או בבאלי. מה הקשר? לי הוא נהיה נורא ברור. שנים אחר כך, אחרי חקירה עצמית שתי וערב, נסעתי לסדנת נשימות מיוחדת באי סמוטרקי ביוון. במסגרת הסדנה, תרגלתי ויפסאנה. תענית דיבור, אכילה. אני ועצמי, בלי שום מתווך, לא טלפון נייד ולא ספר. התעוררתי בבוקר, הלכתי ברגל לטבול במעיין חם על מצוק מול הים, משם המשכתי להכין מדורה של עצמי על שפת הים. שיחקתי חמש אבנים, שכבתי לאחור והתבוננתי בעננים. נרדמתי קצת. כשהתעוררתי, עשיתי את הדרך חזרה למלון הקטן שבמעבה היער. הצל שלי ליווה אותי. ושרתי לעצמי בקול רם. מי זאת? עברה לי מחשבה. מי זאת שנמצאת בחברת עצמה בסבבה? בשקט? בנוכחות עכשווית? מתי זה קרה? תמורות. הן קורות בתהליכים ארוכים, אורגניים, בלתי מהונדסים. ויום אחד, את מביטה לאחור ומבינה שאת לא אותה את. כלומר, את אותה אחת, אבל פחות. פחות רצינות, פחות משוריינת, פחות מתפתלת, פחות קורבנית, פחות דופקת חשבון. ואת יותר. יותר קלילה, יותר אותנטית, יותר רגועה. יותר טובה לעצמך. יותר נדיבה לאחרים. איך זה קרה? בשיחה פרטית גילינו נעמה קמינר מבורך ואני, שעשינו דרכים מקבילות שהביאו לתמורות חיוביות ביחסים שלנו עם עצמנו. כל אחת עם אסטרטגיית החיים שלה, כל אחת עם המחירים שנגבו ממנה. כל אחת סביב אותו גיל "בינה". חשבנו לנסות לדבר תמורות ותובנות בשיח שוות, שאולי אולי ישפוך אור על היחסים שבין אני ועצמי. נעמה קמינר מבורך היא יועצת למערכות יחסים וזוגיות באמצעות הפסיכולוגיה החיובית. זה פרק אחר. יומרני אולי. מורכב. חושפני קצת. שעה לא הספיקה. פרק ב' כבר על שולחנה של נעמי העורכת.

פודאסטים מובילים

מה שכרוך מה שכרוך 1084 פרקים
המעבדה המעבדה 732 פרקים
הפודיוםהפודיום526 פרקים
קטעיםקטעים522 פרקים
אש זרה אש זרה 479 פרקים
ציון 3ציון 3437 פרקים
פרסומת